אקיטה - מבנה כללי

לטרייר האירי ראש מאורך וצר, ולסתותיו חזקות ושריריות. השפתיים, האף והעיניים הם שחורים. "הסמל המסחרי" של הטרייר האירי הוא בלי ספק צבעו - חום או "אדום". לעתים ישנו כתם לבן על החזה. הטרייר האירי מזכיר בהופעתו את האירדיל טרייר הגדול ממנו, אך קטן ממנו ושונה בצבעו (האחיד). צבע הפרווה גם מבדיל אותו משנאוצרים.

גובה הכתף הממוצע הוא 46 ס"מ. משקלו הרצוי של הכלב הזכר הוא כ-12 ק"ג, משקל הנקבה כ-11 ק"ג.

תוחלת החיים הממוצעת של טרייר אירי היא כ-12 שנים. זהו גזע בריא בדרך כלל ללא מחלות גנטיות.

אקיטה - אופי

האקיטה נאמן לבעליו, צייתן, יציב. הכלב אוהב לשהות בחברת בעליו אך אינו דורש פינוק. הוא דומיננטי מול זכרים אחרים, האקיטה שייך למשפחת כלבי השפיץ והוא הגדול ביותר מבין גזעי השפיץ היפנים.

אקיטה - אגדות וסיפורים יפניים

ישנם סיפורי עמים רבים המתארים את מערכת היחסים שנבנתה בין האדם לכלבו. האגדות הרבות על האקיטה מתארות אותו ככלב נאמן המשרת את בעליו, שומר עליו ומסייע לו במלאכת הצייד.

אחד הסיפורים היותר ידועים הוא על הכלב שירו אשר ליווה את בעליו מטגי-סטרוקו במסע ציד ארוך שבמהלכו בטעות חצו את הגבול לממלכה היריבה מעבר להרים במזרח. כיוון שהצייד שכח את רישיון הציד בביתו הוא נכלא וכלבו נשאר מילל ליד הכלא. משזה לא עזר החליט שירו לחזור הביתה. כשאשת הצייד ראתה אותו היא הצמידה אליו את רישיון הצייד ואף ציידה אותו במזון לדרך. לאחר תלאות רבות הגיע שירו תשוש ורעב לכלא להציל את בעליו, אך היה זה כבר מאוחר מידי וסטרוקו הוצא להורג. לאחר הוצאתו להורג של סטרוקו עלה שירו להר גבוהה בשטח הממלכה היריבה וילל במשך ימים ולילות. קללה הוטלה על תושבי האזור ואסונות כבדים פקדו אותם, עד שהחליטו לפייס את שירו וצרפו את אשת הציד ושירו הכלב אל כפרם. לאחר מותו של שירו נבנה מקדש בשם מקדש הכלב הזקן, על קיברו של הכלב שירו, בגבול בין שתי הממלכות היריבות, ובו מתואר סיפור של שירו במייצג מרשים.

אקיטה - העת החדשה

עם סיום המלחמה, החל רישום מחדש של כלבי אקיטה ששרדו את תקופת המלחמה, ביוזמתו של מר קיונו. בסך הכול הצליחו לאתר 18 כלבים, שדמו לטיפוס הרצוי אבל עדיין לא היה זה האקיטה שעליו חלמו. בנובמבר 1947 חזרו והכניסו לגידול כלבים שנמצאו בכפרים מבודדים ביפן, שעקב בידודם הגאוגרפי נשארו בעלי הטיפוס הרצוי שהיה קיים לפני המלחמה ושעדיין שימש את הכפריים לציד. עד לשנת 1948 עלה מספר הכלבים שהוצגו בתערוכה ביפן לכ-60 כלבים מהטיפוס הרצוי והקרוב לכלב המקורי, ומאותה תערוכה החל השילטון המקומי לעודד מגדלים ובעלי כלבים ע"י מתן פרסים כספיים ותארי כבוד לכלבים ולמגדלים. אבל הייתה זו תחילת הדרך, ורק בתחילת שנות השישים הצליחו להגיע לטיפוסיות הרצויה במספר רב של כלבים ובמגוון רחב של קווי דם, וזאת תוך כדי בידוד הכלבים עם הטיפוסיות הלא רצויה.

במקביל התפתח בארצות הברית ה"כלב יפני הגדול", אשר נקרא שם גם בשם אקיטה - למרות ההבדל הגדול באופי ובצורה. בכלב היפני הגדול ניתן לראות את הטיפוסיות המסיבית של המאסטיף עם דמיון חיצוני גם לרועה גרמני. כיוון ששני גזעים שונים אלו נקראו אקיטה חל בלבול רב בקרב הציבור.

היוזמה הראשונית להפרדת הגזעים הייתה בשנת 1996, בקונגרס ותערוכת גזע של איגוד הכלבים היפני אשר נערך בטוקיו. בקונגרס זה השתתפו נציגים מכל העולם אשר החליטו על הפרדת האקיטה לשני גזעים שונים. נקבעו מבחני מיון שבהם יקבעו אם הכלב הינו אקיטה או כלב יפני גדול, ולפי מיון זה יונפקו לו תעודות יוחסין מתאימות וכל המשתמע מכך. עד היום מתקיימים מבחני מיון אלו, אשר מחליטים בהם אם הכלב משתייך לגזע האקיטה (בעל תקן גזע יפני) או הינו כלב יפני גדול (בעל תקן גזע אמריקאי).